פוקרלנד - המאבק הפנימי של שחקן הפוקר המקצועי | פוקרלנד
 
  • המאבק הפנימי של שחקן הפוקר המקצועי


    רבות מדובר על תיאוריית פוקר, על הבסיס המתמאטי המוצק שנדרש על-מנת להצליח בפוקר. חישוב סיכויים והסתברויות, הכרה של דירוגי ידיים, יחס קופה ועוד. כמובן שזהו תנאי בסיסי והכרחי להצלחה בפוקר, אך הוא לחלוטין אינו מספיק. אם תסתכלו מקרוב בדירוג השחקנים העולמי, לא תמצאו שם יותר מדי פרופסורים ומתמאטיקאים בשורה הראשונה..

    תיאוריית הפוקר היא לא פשוטה, ולוקח זמן-מה ללמוד אותה (נניח, שנה). התיאוריה מהווה את מה שנקרא בסטארט-אפיסטית "חסם הכניסה לשוק". לכבוד בוא השנה החדשה-דנדשה, ששמה בישראל הוא תשע"ד, נדבר על מה זאת בכלל תיאוריה, ומה מקומה לצד התכונות האחרות שמרכיבות שחקן פוקר מצליח בפרט, ובן-אנוש מצליח בכלל.

    ראשית, אני בא לטעון שעל-מנת להיות טוב במשהו, הבן-אדם צריך קודם-כל רקע תיאורטי, הוא חייב להבין את הבסיס. כמו שאתה לא יכול לעלות על ההגה לפני שמלמדים אותך לקרוא תמרורים ולמי יש זכות קדימה, ככה גם אין לך את הזכות (לדעתי) לשחק פוקר על כסף לפני שאתה יודע מה זה "סיכויי קופה" ומה הסיכוי לקבל זוג אסים לפני הפלופ. אחרי הקטע התיאורטי בא השלב הפרקטי, התרגול, היישום של הידע התיאורטי הנרכש בעולם האמיתי, מה שנקרא "ניסיון" או פז"ם. לא לשווא אמרו חכמינו – "אין חכם כבעל הניסיון". אך מה שווים שני הדברים הללו, התיאוריה והפרקטיקה, ללא עמידות פסיכולוגית לטלטלות הבלתי-נמנעות שהפוקר והחיים, מהיותם משחקים בעלי מידע חלקי ולעתים חסר, מרעיפים עלינו בטובם? מה עוזר לך לדעת שמבחינה תיאורטית אתה צריך לקפל את היד שלך כאן ועכשיו, אם הקול הפנימי שלך לוחש "אני חייב לדעת מה יש לו", גובר על הידע הנצבר, וגורם לך להיפרדמערימת צ'יפים נאה שצברת בה-מ-ו-ן עבודה קשה.

    על שלושה דברים שחקן הפוקר המקצועי עומד – הבסיס הראשון הוא תיאוריה, הבנה של העקרונות המדעיים הבסיסיים לפיהם המשחק מתנהל. הבסיס השני הוא הפרקטיקה, הניסיון, משחק של אלפי ומאות אלפי ידיים מול טיפוסי שחקנים מגוונים. הבסיס השלישי והחשוב ביותר הוא הפסיכולוגיה האישית, האופי של שחקן הפוקר, הדבר שמחבר את הידע התיאורטי לכדי יישום פרקטי ברמת השטח.

    אני טוען כי המסלול לאושר, לנירוואנה הנכספת, כולל בחובו מזעור של שלושה אלמנטים עיקריים-
    הראשון הוא הפחד. המשפט "אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו" הוא אחד הקשקושים הגדולים בתולדות האנושות. הוא מעצים את הפחד, נותן לו מקום ייחודני, מואדר ונישא על במת-העולם. אנחנו מפחדים מהמוות כי לא נספיק לעשות את כל מה שתכננו, מפחדים שבן-הזוג שלנו יבגוד בנו בעודו בחו"ל, מפחדים מכשלונות וההשלכות שלהם, וכאמור מפחדים מהפחד עצמו. הפחד מגביל את העשייה שלנו, הדמיונות הרעים עוצרים את הפעילות החיובית באיבה. כזכור, משחק הפוקר הוא משחק של אגרסיביות, משחק בו אנחנו מהמרים על מה שיש לנו למרות שאין לנו מידע מלא על המתרחש. אני באופן אישי לא מכיר אף שחקן פוקר שהוא גם פחדן, וגם מורווח. הסלוגן החלופי שאתה צריך לשאת על שפתיך, בעודך ישוב בשולחן הפוקר, ועוד יותר כאשר אתה מנסה לחיות את חייך במדינת ישראל הוא "והעיקר, והעיקר, לא לפחד כלל". מי שמעז מצליח, ומי שעסוק בלפחד מהפחד לא מוצא את הזמן להעז.


    מהפחד מתנערים באמצעות למידת התיאוריה, הבנה של מה המהלך הנכון שצריך לעשות במצב נתון כך שזה ישתלם לך לאורך זמן. כפי שכל לוחם בצה"ל יודע, את השיתוק הנובע מפחד פותרים בעזרת תרגול חוזר ונשנה של פעולות יסודיות, כך שבזמני משבר וקושי יש על מה להישען, על ההכשרה.

    האלמנט השני שנשאף למזער הוא הכעס, שהוא בעיקרו תהליך של היווצרות ציפייה, והאכזבה שבאה בעקבותיה. אני מצפה מחברים שלי שיתנהגו כמו בני-אדם בכלל, וכמוני בפרט, ומתכעס כשהם לא עומדים בציפיות שלי. אני מצפה מבת-הזוג שלי שתכיר אותי כמו שאני מכיר את עצמי, מצפה מנהג המונית לא לדרוס אותי תוך-כדי פניית פרסה לא-חוקית, והכי גרוע – אני מצפה מעצמי למיליון ואחד דברים, וכועס על עצמי משאני נוהג אחרת ממה שהייתי רוצה. רוצה להוריד בכמויות העישונים, אבל מדליק עוד קטנה. רוצה להיות פעלתן יותר, אך לעתים מתעצל. בפוקרית יש מילה מיוחדת לכעס – "טילט". המושג הגיע מעולם מכונות המשחק, ה"פינבול" המיתולוגי. כל פעם שהיית מטלטל את המכונה יותר מדי המשחק היה נתקע עם תצוגה של TILT והכדור היה נופל. התרגום המילולי הינו "טלטלה", והמאפיינים הפיזיים כוללים עליית-דופק, חום פתאומי בגוף, ושבירת מקלדות ועכברי-מחשב. אתה מכניס את כל הכסף כשאתה מוביל בבטחה מול היד של היריב, ומכסה אותו, כלומר יש לך יותר צ'יפים ממנו. אם אתה לוקח את היד הזאת אתה הצ'יפ-לידר, המוביל הזמני של הטורניר, אבל הבנאדם מקריץ מאיפשהו את הקלף היחיד שמזכה אותו בערימת הצ'יפים שבמרכז השולחן. מכאן הדרך לעוף מהטורניר קצרה להפליא. למה אתה כועס? עשית את המהלך הנכון, הכנסת את הכסף טוב, אתה את שלך עשית... למה לפגוע לעצמך בהמשך המשחק?


    את הכעס מעיפים הצידה בעזרת ההבנה ששום-דבר לא מגיע לך, לא בפוקר ולא בחיים. כל התוצאות שלך יגיעו אך ורק מעבודה קשה, מלקבל את ההחלטות הנכונות פעם אחר פעם, יד אחר יד, משבר חיים אחר משבר חיים. הסיבה היחידה באמת לכעוס זה על עצמך, אם אתה חוזר על אותה הטעות פעמיים במקום ללמוד ממנה, וגם אז, מומלץ שהכעס יהיה רגעי ולא יתבטא בחריקת שיניים או בתלישת-שיער, כי אז זה הולך להשפיע על ההחלטות העתידיות שלך. אתה צריך להפנים שכעס זה רגש לא פרקטי, שלא מקדם אותך לשום מקום, ולרוב אפילו מחזיר אותך כמה צעדים אחורה במשחק החיים הגדול. אם טעית, ניתוח פשוט של המהלך והפקת מסקנות למצבים עתידיים דומים יעזרו הרבה יותר מלהשליך מאפרה על החתול שלך. אם עשית את המהלך הנכון והפסדת, אז הכעס הוא סתם טיפשי.

    האלמנט השלישי בשרשרת הוא ההיקשרות המוגזמת, שבאה בצורות רבות. תלות של בני-זוג אחד בשני שלעתים קרובות חונקת את הזוגיות במקום להעצים אותה (כאמור, ק-ש-ר). היקשרות למקצוע, אדמה, מעגל חברים ועוד. בעולם הפוקר אנחנו עדים למגוון רחב של היקשרויות, החל משולחן או סכומים שגדולים עליך בכמה מידות אבל אתה פשוט לא יכול לקום מופסד, עובר בהיקשרות לסגנון משחק מסוים למרות שהוא בבירור לא עובד, ונגמר בהיקשרות של שחקנים לידיים ההתחלתיות שלהם. קיבלת זוג אסים לפני הפלופ! אתה כבר חולם איך כל הכסף מגיע אליך, אבל הפלופ בא 4-5-6 בלי משיכה לצבע (Flush Draw), ומישהו מפגין המון אגרסיביות. זה כנראה הזמן להגיד לאסים להתראות, כי אתה באמת מת לראות אותם בהמשך, ול-ש-ח-ר-ר את היד קיבינימאט.


    ההיקשרות המוגזמת זאת כנראה הנקודה הכי קשה בכל הסיפור הזה. כאן מדובר על הגרעין הפסיכולוגי הבסיסי שמפעיל את כולנו, האגו. האגו הוא שגורם לנו להמשיך לפעול, גם כשהכל קורס סביבנו, הוא זה שגורם לנו להתחרות, לרצות להוכיח, למי שמסביבנו וגם לעצמנו, את היכולות שלנו. ריסון האגו הוא תנאי הכרחי להצלחה במשחק הפוקר ובחיים. כל התיאוריה והניסיון שבעולם לא יעזרו אם אנחנו לא מצליחים להביא לידי יישום, באופן יום-יומי, את הידע שלנו, מהתיאוריה לפרקטיקה. יתרה מכך, גם אם הצלחת ליישם בצורה אופטימלית את הידע שלך בעבר, זה לא שווה כלום אם אתה לא ממשיך עם זה בהווה, ותמשיך עם זה בעתיד.

    כל הידע שבעולם לא שווה כלום אם אתה לא מיישם את זה בפועל, על החיים של עצמך. אתה יכול לקרוא מיליון ספרי זן ואיך לחיות נכון, ועדיין לחיות כמו תחת. תיאוריה זה כלום ללא פרקטיקה, תכל'ס. כל התורה על רגל אחת היא לזהות את המהלך הנכון (תיאוריה) ואז להפגין שליטה עצמית מדהימה ואשכרה לבצע אותו (פרקטיקה). אמנם יותר פשוט להגיד מאשר לעשות, אבל היי – אף אחד לא אמר שיהיה קל.
    שתהיה לכולנו שנת 2014 מלאה בלמידה, פעלתנות, עשייה, ושליטה על האגו.
    גלגל.

    להמשך דיון בנושא : המאבק הפנימי של שחקן הפוקר המקצועי