Tomatoman25

"צה"ל הוא כור היתוך", העיר לי מישהו טרם גיוסי, "ואתה הולך לראות שם הכל". כשהגעתי, ראיתי את הכלים שלימדו אותנו להפעיל בעת הצורך. ראיתי את הטילים שנפלו על הצפון ב2006. ראיתי את הפילבוקסים בגוש עציון מבפנים, וגם את הכפרים בסביבה. ולבסוף ראיתי את החוגר שלי נגרס לחתיכות קטנות על ידי קצינת כ"א.

כן, ראיתי הרבה... אבל כור היתוך?

אמת, כל משלבי האוכלוסיה קיבלו ייצוג, החל באשכנזים וכלה באתיופים. בצבא גם לראשונה שמעתי ונהנתי מאייל גולן, במקום להיות תקוע בפרל ג'אם והנירוונה שלי. אבל זהו בערך.
שירתתי עם חיילים בני גילי, רווקים, במצב סוציו אקונומי ומוטיבציה יחסית דומים. בחייאת, אפילו נראנו בערך אותו דבר.
ויש לזה גם סיבה - על כל הרבגוניות של אוכלוסיית צה"ל, אפילו כדי לשרת בחיל כללי חובה לעמוד בקרטריונים המינימליים לגיוס, לרבות גיל, מצב משפחתי, דפ"ר, קב"א, ושלל תכונות נוספות.

כדי להמר, לעומת זאת, שתי הדרישות היחידות הן מימון וגנים של דגנרט.
כל משחק מביא עמו הרכב מיוחד וספציפי לאותו הערב. מן תערובת חד פעמית של סוגי אישיות, נסיון חיים, מעמדות בחברה. איפה עוד מאפיונר רוסי, סוכן שב"כ לשעבר, כדורגלן, בעל מסעדה, מוכר פרחים, יועץ משכנתאות, ילד אינטרנט וסטודנט עם חיבה לעגבניות יימצאו ישובים באותו שולחן?

בכל ערב מחדש יש זרימת אנרגיות ייחודית בסשן שלא תחזור על עצמה בפעם הבאה. גאות ושפל של רגשות המעטרים את הדינמיקה המצטברת בקבוצתינו. הנוכחים נושמים הכל פנימה וסופגים את האווירה. אוהבים את המשחק. חלק רוצה לנתח וללמוד, הרוב מעדיפים להמר ולתת לקלף לדבר. אבל דבר אחד בטוח - כדי לקחת מקסימום, אתה חייב לדעת על היריב שלך הכל - אתה חייב להחשף באמת לעולמו. להתקרב אליו, להבין איך הוא חושב, מה הוא מרגיש ולמה הוא מסוגל.
עכשיו זה כור היתוך