TheLastBet

היום זה היום. אני חזק ואני מוכן למשימה. מה שיהיה יהיה וכל כאב שיבוא יבוא. השעה כבר 15:30 וגם את הבוקר הזה הצלחתי להעביר במהירות בלי להרגיש ובלי ארוחת בוקר. אני עולה על ג'ינס ויורד לאוטו. אני שונא להזיז את האוטו עד שמצאתי חניה. אין בררה אני חייב לצאת לרופא שיניים ותחבורה ציבורית לא באה בחשבון. אני רץ טוב, כל הרמזורים ירוקים והתנועה דלילה ביחס לשעה. אני מצליח להקדים ולהגיע קצת לפני השעה 16:00. אני תמיד מצליח להקדים איכשהו.

לפני חודש נפלה לי חלק מסתימה בשן ובמרווח שנוצר הצטברו חיידקים וביסלי. עכשיו השן רקובה כל כך והרופא אומר שלא בטוח שסתימה תציל אותה. התכנית היא לחפור פנימה בשן ולסלק את רובד החיידקים ולפרק את מה שנותר מהסתימה הישנה על מנת לגלות האם אפשר להציל את השן בסתימה חדשה או לא. המשמעות של "לא" היא טיפול שורש פלוס כתר פלוס עוד כמה דברים. למרות שכתר נשמע מגניב כמו צמיד WSOP זה לא כל כך מגניב והוא גם עולה כמו כניסה לאחד מהאירועים שם. הכאב והסבל הכרוכים ברצף הטיפולים בתוספת ההוצאה הכספית הכבדה גרמו לי לפנות אל ההורים. אני משתדל לא להכביד על הורי עם הצרות הקטנות/גדולות של חיי אבל הפעם הייתי זקוק לסימפטיה ואולי קצת מזומנים לאור ההוצאה הבלתי צפויה.

הורי גילו סימפטיה וגם אחריות, אחרי הכל זה הגנים של השיניים הדפוקות שלהם שירשתי. סיכמנו שאת הטיפול הראשוני אני אשלם ואם אצטרך את כל הכתרים והבלאגן הם יעזרו. מעבר לעזרה הכספית הייתי זקוק לתמיכה הנפשית. עבורי, חווית רופא השיניים היא אחת החוויות המלחיצות ביותר. יותר ממה שהיא מלחיצה היא בודדה.

אני מתיישב על הכסא והרופא מזריק לי את חומר ההרדמה. אחרי כמה דקות אני כבר לא מרגיש את הצד השמאלי של פניי. אני שותה קצת מים ומטפטף את רובם כי אני לא מצליח לבצע את תנועות השתייה כמו שצריך בגלל ההרדמה. הרופא מפעיל את מה שנתפס בעיניי כמקדחה ומבעד לרעש אני צולל לעולמי. אני עוצם את עיניי ומחזיק את הפה פתוח כמה שאני יכול. זה רגע בודד מאוד עבורי. כמעט בן 30 אבל איפשהו אני רוצה את אמא שתחזיק לי את היד. אני לבד על הכסא הזה וזהו הכסא הבודד בעולם. רעשי המכשירים, הרדיו ברקע והמחשבות שלי מתערבלים לצליל צורם. אף אחד לא מבין את הלחץ שאני חש עכשיו. אף אחד לא חש את הכאב שלי ואף אחד אינו יודע על מה אני חושב. גם אם יש מישהו שחושב עלי כרגע ומזדהה איתי בצורה כזו או אחרת הוא אינו מבין מה אני מרגיש בדיוק. אף אחד לא פה על הכסא איתי, רק אני נמצא כאן והכאב שלי הוא פרטי ואישי. המתח מהתוצאות, החשש מהעתיד והכאב שאני חש למרות ההרדמה הם נחלתי בלבד. נכון, היו כאן אנשים לפני על אותו הכסא בדיוק אבל הם לא מעניינים אותי בדיוק כמו שאני לא מעניין אותם עכשיו.

הכסא אצל רופא השיניים אינו המקום היחיד בו אני חש לבד ובודד. למעשה הבדידות ליוותה אותי מאז מעולם. גם שהייתי מוקף בחברים, אפילו במסיבות יום ההולדת שלי עם עשרות חברים שדאגו שאהיה במרכז העניינים הרגשתי בודד. אני יכול לכתוב, לדבר ולהסביר אבל אף פעם אי אפשר להעביר בדיוק את התחושה שאנחנו מרגישים. הבדידות נעשית נוחה יותר כאשר אנחנו ביחד עם עוד אנשים. הדבר האמיתי היחיד שיש לי לחלוק עם הזולות היא בדידותי. במשך שנים היה הכסא של רופא השיניים המקום הבודד ביותר עבורי בתבל.

בשנים האחרונות מצאתי אי חדש של בדידות, שולחן הפוקר. ככל שהתקדמתי במשחק והוא הפך לפחות "חברי" (איך לקחת כסף מאדם יוכל להיות אי פעם חברי ?) ככה נשרו חברי, הם היו פחות טובים, פחות נלהבים. אני התקדמתי לבד. שהסכומים עלו ועלו כבר לא קיבלתי סימפטיה מחברי והפסקתי לדבר איתם על פוקר. על הדרך רכשתי חברים לקלף אך אלו היו רק חברים לקלף. גם בנות הזוג שהיו לי לאורך הדרך לא הבינו את המשחק (לא מתכוון ברמה של ריינג'ים פריפלופ) ואת החשיבות שלו עבורי וכתוצאה מזה גם לא הבינו אותי. חברים תמיד היו ונשארו וגם בנות וגם משפחה (ואני מודה על כך). בני אדם תמיד סובבים אותי (אין לי בררה) ואיני לבד במובן של אי בודד לבד. ככל שנשאבתי פנימה אל המשחק כך הלכתי ונעשיתי בודד יותר ויותר. עולמי הפנימי שתמיד היה תעלומה עבור אחרים הלך והתרחק עוד יותר עד למצב שאין אדם שיכול להבין אותי כמכלול הדברים שאני.

שחקן הפוקר הוא זאב בודד. זאב בודד הטורף כבשים כדי לשרוד. הוא חי מחוץ ללהקה (להוציא מקרים של קולושין כמובן) ודחוי מן החברה. אין מי שישמח איתך ברגעי הניצחון ואין את מי לשתף בהפסדים. לילות רבים הייתי חוזר הביתה אל האקסית שרוף מוח, מופסד ארגז, מהורהר ועצוב בידיעה שאין לי את מי לשתף. מעולם לא שיתפתי אותה שלפעמים אני מרוויח/מפסיד בערב יותר מהמשכורת החודשית שלה. לו ידעה הייתה זורקת אותי מיד או יותר גרוע מזה, לוחצת עלי ללא הפסקה להשתנות ולעזוב את המשחק. בכל מקרה בשעות שהייתי חזור היא הייתה ישנה ואני הייתי מסיר את כל בגדי וצועד בקצות אצבעותיי אל חדר השינה. הייתי נוהג להרים את השמיכה בעדינות ולבהות בגופה המושלם כפי שהיה משתקף מאור הירח שהיה חודר בכל ערב לחדר השינה שלנו. במשך דקה הייתי רק מסתכל. אחר כך הייתי מעביר את אצבעותיי בעדינות מקרסולה ועד ישבנה ושם הייתי עוצר ולרוב גם מוסיף נשיקה. אחר כך הייתי נכנס אל מתחת לשמיכה ומוצא נחמה מעטה בחום גופה. היא תמיד ישנה עמוק, שינה עמוקה ששמורה לאנשים עובדים הנמצאים במסלול ברור וללא דאגות. לפעמיים הייתי מספר לה שנגעתי בה בזמן שישנה והיא לא הייתה מאמינה, עד כדי כך נהגה לישון טוב. היום גם נחמה פרוטה זו אין לי וכפי שאומר השיר: "המיטה כל כך קרה". גם חברים ומשפחה לא יכלו לספק נחמה ברגעים קשים וככה נותרתי לבד. קשים אבל פחות, היו רגעי השמחה. אמא הרווחתי השבוע 16 אלף שקל בקלף לא היו משפטים שיכלתי להוציא מפי וגם לא היו מתקבלים בברכה. גם החברה בוודאי לא הייתה מתלהבת לשמוע את זה. שמחתי לבד על הצלחותיי בלי לשתף איש.

החיים כזאב בודד עבור חלק מהאנשים היא מגבלה, גזרה או הכרח. עבור אותם אנשים הבדידות היא כלא שחוסם אותם ומונע מהם לצמוח ולהתפתח כבני אדם ואולי גם כשחקני פוקר. לעומתם, קיימים אנשים שעבורם הבדידות היא המפלט האחרון מכל מה שמגביל אותם בחיים. החיים כזאב בודד מאפשרים חופש להגשים חלומות שהלהקה לעולם לא הייתה נותנת להם. חיים ללא מגבלות והתניות חברתיות. חיים ללא עיניהם השופטות של הלהקה. הבדידות היא חוף המבטחים מציפיות החברה הרובצות על כתפי כולנו כשק שנצטווינו לקחת מרגע לידתנו ועד יום מותנו. רק מעטים עוצרים ושואלים מדוע.

ריר ניגר מפי והאסיסטנטית של רופא השיניים מפעילה את מכשיר השאיבה. הזמן נמרח לאט ומרגיש כמו נצח. אני יכול להרגיש שהרופא הוציא את כל הסתימה הישנה וחפר עמוק עמוק בשן. רעש המכשירים פוסק ובאמצעות כלי גישוש הוא בודק את המקום. אני מרגיש את השן החלולה והעירומה ואני מרגיש אותו נוגע בעצב. אני חש כאב רגעי וחד. אני על סף איבוד ההכרה וצולל למחשבות עמוקות. האם חיי כזאב בודד הם מבחירה? האם הגעתי אל שולי החברה רק בשביל לעקוף מימין את כולם ולחזור למרכז בהמשך? האם דרך חיים זו היא מפלט החלומות שלי או רק גיהינום התפור במיוחד עבורי.

הכאב מתגבר ואני אוחז בידיות הכסא בחוזקה כפי שאני אוחז בכל מה שנורמלי ומקובל בחברה. אני אוחז ברעיון הסרטאפ שלי ולא משחרר. אני אוחז בפעילות הנורמליות ומסרב להתמסר לקלף לחלוטין. אני מפחד מתוצאות הטיפול, אני מפחד מתוצאות החודש הקרוב שלי במשחק. אי הוודאות גדולה ואלמנט המזל מרכזי. חוסר מזל או חוסר ריכוז של הרופא ואצטרך לעשות כתר וזה יהיה סופה של השן שלי. חוסר מזל או חוסר ריכוז שלי החודש וזו תהיה סופה של קריירת הפוקר שלי. החזרה לחיים הנורמליים ולעבודה במשרה מלאה כואבת וקשה כמו טיפול שורש פלוס כתר ואני אעשה הכל בשביל להימנע מכך.

הרע כבר מאחורי. עכשיו כבר לא כואב. הרופא עובר למלא את השן בסתימה החדשה. אין לי מושג מה תוצאות הטיפול וכל מה שנותר לי הוא להמתין בחרדה עד שהקלפים יחשפו. אני יושב בכסא הבודד ללא יכולת לקרוא זמן על הרופא. הוא לוקח את הזמן ואני נשאר חסר אונים בכסא. דקות ארוכות שנראו לי לפחות כמו שעתיים עוברות ואני סוף סוף יכול לסגור את הפה. אני שותה מים ויורק דם, הרבה דם. "בינתיים נראה שהצלחנו" אומר הרופא. הוא מסביר לי שכרגע זה נראה טוב אבל בגלל שהסתימה מאוד עמוקה אי אפשר לדעת האם יש פגיעה בשורש ואת זה רק הזמן יגיד. הוא מבקש שאהיה ערני לכאבים וכל דבר קטן לחזור ישר אליו.

אני קם מהכסא מותש ומזיע כמו אחרי סשן פוקר מורט עצבים של 16 שעות רצוף. אני שמח שהצלחתי שוב לחמוק מגורל אכזר אבל יודע שאני עדין לא פטור לחלוטין מבעיות עם השן הזאת. אני חושב שהרע מאחורי, אני חושב שסיימתי את הריצה הרעה שלי ואחרי כמה סששנים טובים אחזור לדרך המלך. אני נכנס לאוטו ורוצה לשתף מישהו בתחושת ההקלה אחרי הטיפול המוצלח, אין לי את מי לשתף ובעצם למי בכלל אכפת?

מפעיל את הרדיו:

אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר,
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל
אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר

https://www.youtube.com/watch?v=vjEbQr56ty4