yuda333

"בפוקר.... הייתי שם על הילד הזה כסף"
ככה אבי אמר כשהיה כל כך בטוח בעצמו שאני שחקן ברמה גבוהה,
אבל אף פעם לא האמנתי בעצמי,
לכולם זה היה קל להגיד הילד הזה טוב בפוקר...
אבל אף פעם לא ראיתי את זה בעצמי.
תמיד קיבלתי מחמאות משחקנים (עם ניסיון של שנים).
באיזשהו שלב לא שמתי לב שהתמכרתי אל הריח המתוק וההרגשה הטובה של המחמאות שקיבלתי,
וכשהיו ימים שלא קיבלתי את המחמאות האלה הרגשתי חסר ביטחון וחסר יכולת להוציא את ידיו של היריב מהצ'יפים שלי.
הייתה לי צורת משחק שאני לא כל כך יכול להסביר,
בסגנון של נגרנו קצת ברמה יותר גבוהה ותמיד חשבתי שיש את זה לכולם,
עד שהבנתי שלא..
הייתי תמיד בשליטה על המשחק ואף פעם לא הפחיד אותי הכוח של הציפים (רוב השחקנים רואים את הציפים ככסף ונרתעים לשלם)
אני לא הייתי אחד כזה וגם לא ראיתי את זה ככלי נשק,
פשוט בתור צעצוע שנותנים לילד בן 5.
אבל זאת בעצם התחושה שנתתי ליריב שלי.
שאני שחקן פזיז, אגרסיבי, ילד קטן שלא ממש יודע שיש לו אלפי שקלים בין האצבעות.
באותו היום בו אבי אמר את המשחק הזה הלכתי לעוד משחק בתקווה שאצא היום מחוייך.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי באותו המקום הרגשתי דחוק לפינה ומרגיש מנודה..
סוף משחק בעל המקום אומר לי שעדיף לי לא להתקרב לזה וניסה להסביר לי בעדינות שאני לא משחק טוב...
מאותו יום הייתה לי הרגשה שלא הייתה לי בחיים.
כל מה שרציתי זה היה להוכיח לו שאני כן משחק טוב.
ברגע שיצאתי מהאוטו חזרה הבית הודעתי לבעל המקום שברגע שהם עושים עוד משחק שידבר איתי..
זה היה יומיים לאחר מכן.
ניכנסתי לשולחן עם 300 שקל וזה כל מה שהיה לי.
לא היה רשימות במקום,
המשחק נערך כ10 שעות,
יותר נכון 10 שעות רצופות של זיטונים שהדילר מעביר לעברי בכל משחק שנגמר.
חזרתי הביתה עם 13,200,
ב12 בצהריים קיבלתי שיחה מבעל המקום (דיי הופתעתי)
אמר לי "הייתה לי הרגשה שאתה יודע לשחק
אבל לא תיארתי שברמה כזאת"
אמרתי תודה בביישנות
והוא חוזר ואומר אשמח אם תצטרף לקבוצה שלנו...
שתקתי..
לא ידעתי מה לענות, לא הייתי רגיל לחיים האלה.
אמרתי שיתן לי לחשוב על זה..
לא באמת הייתי צריך לחשוב ידעתי כבר מה תהיה התשובה שלי...